זכויות קניין במציאות רבודה

אנחנו לא צריכים לספר לכם שהמציאות המוגברת נמצאת במגמת עלייה. ה-iPhone X החדש של אפל ועדכון ה-iOS האחרון שלהם הבהירו זאת כשמש. זאת רק ההתחלה. זה אולי נראה רעיון מוזר, אבל הצפי הוא שמשקפי AR (ואפילו עדשות מגע) עשויים לעלות להיות הנורמה החדשה בשנים הקרובות. אבל אפילו בשלבים מוקדמים יחסית אלה, שבהם הגישה של צרכנים ל-AR מוגבלת בעיקר לסמארטפון, יש כמה סוגיות אתיות, משפטיות ורגולטוריות שמועלות, במיוחד כשמדובר בשטח פיזי ורכוש.

ראשית, בואו נסתכל על נושא הגרפיטי הווירטואלי. גרפיטי שנוצר במציאות רבודה נראה רק כאשר הצדדים מקבלים גישה אליו, בעיקר דרך הסמארטפון שלהם. זה עשוי להיווצר באופן ששולח התראה כאשר עובר אורח מתקרב, וקורא להם להרים את הטלפון כדי לראות את העבודה. בין קבוצות קטנות זו אולי לא בעיה בפני עצמה, אבל במקום שבו גרפיטי AR זמין לציבור הרחב, הוא הופך ל'הצהרה פומבית' ובכך מעלה שאלות שצריך לענות עליהן.

כאשר נוצרים גרפיטי פיזי, זה חייב להיות באישור של בעל הקיר שכתובים עליו כדי להיות חוקי. אז האם גרפיטי וירטואלי מהווה פגיעה בזכויות של בעל נכס אם הוא לא ביקש רשות? ומה בכלל מהווה רכוש במרחב הוירטואלי?

יש חוק קיים, באופן מעניין, שמגדיר באיזה שלב מרחב פיזי הופך לציבורי. עכשיו, האם יהיה צורך להתאים את החוק הזה כדי לשלב מציאות רבודה? עלינו גם לשקול האם עלינו לאפשר למרחב הוירטואלי להיחשב כ'נכס' עצמו שניתן לרכוש במחיר.

בניגוד לגרפיטי פיזי, גרפיטי AR אינו נראה מיד, כמובן. אז ייתכן שבעל הנכס, או אפילו המשטרה, לא יודע שהוא שם. אם זה יכול להיראות רק על ידי אנשים מסוימים בזמנים מסוימים, האם אתה יכול לווסת את זה בכלל?

כמובן, הרבה מזה מסתכם בחופש הביטוי, אבל יש גם חוקי לשון הרע שצריך לקחת בחשבון. חלק גדול מהחוק על AR במרחב הציבורי עשוי להסתכם בפרט של מה שמתבטא. אם נעשה שימוש במרחב של מציאות מעורבת להודעות מזלזלות על אנשים או עסקים, יש לכך השפעה שאינה מוגבלת לתחום הוירטואלי.

בין אם המרחב הפיזי נמצא בסמכות השיפוט של הבעלים ובין אם לאו, ההצהרה הנאמרת ב-AR צריכה כנראה להיות מוסדרת בחוק. אבל אז שוב מי יחליט איזה מידע מקובל ו/או נכון? האמת, באקלים הנוכחי שלנו, היא דבר אתרי - ומרחבים וירטואליים רק מוסיפים לבעיה.

Yelp Monocle הוא כלי המאפשר סקירות של עסקים ומפעלים אחרים להיות שכבות על גבי המפה, עם מצביע לאותו מיקום פיזי. שוב, לסנטימנט הציבורי ניתן שלטון חופשי במרחב הוירטואלי - ושוב, מי מחליט אילו ביקורות מהימנות?

אם שמים את זה בצד אחד, יש נושא אחר, אולי דחוף יותר, שיש לטפל בו:

האם עלינו לאפשר הצגת נתונים שנאספו על ידי עסקים, סוכנויות, רשויות אכיפת חוק או אפילו מדיה חברתית ב-AR בכתובות של אנשים? ובכן, זה נשמע לא מובן מאליו, אבל אם המרחב הווירטואלי הוא 'מים בינלאומיים', הכל הולך. אז, תיאורטית, כל אחד יכול לראות את צילומי החג שלך רק על ידי אימון הטלפון החכם שלו בבית שלך. ברור שזה יפר חוקי פרטיות רבים, אבל אלא אם כן נוכל להגדיר מי הבעלים של המרחב הוירטואלי, זה חופשי לכולם.

ישנם מצבים שבהם זמינות נתונים כמו זה יכולה להיות שימושית, וחלק מחברות PropTech, במיוחד, רואות את היתרונות הפוטנציאליים. לדוגמה, ישנן אפליקציות שצצות המאפשרות לקונים לרחף מעל נכס משווק כדי לצפות בסיור נכס וירטואלי ישירות מהטלפון שלהם. במקרים כאלה, המוכר נותן את רשותו המפורשת, כמובן.

באופן נרחב, יישום מסוג זה יכול להיות שימושי מאוד בפרסום, ובקמעונאות בפרט, ולאפשר לצרכנים לברר מידע נוסף על מוצרים לפני הרכישה. הסיבה שהמציאות המוגברת נמצאת במגמת עלייה היא בגלל היישומים השימושיים ביסודיות האלה, אבל זה לא אומר שאסור לנו לדרוך בזהירות כדי להבטיח שהמשטחיות החדשה שאנחנו יוצרים תהיה בטוחה והוגנת לכולם.